"הצרכים שלי לא ממולאים בתוך מערכת היחסים"
אני שומע את המשפט הזה בקליניקה ובסדנאות, בכל מיני אופנים כמעט על בסיס קבוע.
כל כך הרבה כאב יש באמירה הזו, כל כך הרבה תסכול..
החיפוש אחר מערכת היחסים המושלמת, שבה נפגוש באמת את האחד והיחיד שימלא אחר כל המאוויים הגלויים והכמוסים שלי יכול להיערך על פני חיים שלמים ובדרך כלל ללא הצלחה מלאה.
ובכל זאת, זה מה שמכרו לנו- מערכת יחסים מושלמת שתמלא את כל הצרכים שלנו..
אבל מי אמר שהצרכים שלנו אמורים להיות מסופקים במערכת יחסים?
הרעיון המשונה הזה, שנפוץ כל כך, אפילו בקרב מטפלים זוגיים, הוא הוא שורש הבעיה.
הצרכים שלנו גדולים, ולפעמים מנוגדים- אהבה, ביטחון, אינטימיות, מיניות, ילדים, חופש, כלכלי, חברות, אנחנו מחפשים מישהו שיטפל בנו, שיבין אותנו שימשך אלינו, שנימשך אליו, שיעזור לנו… ועוד ועוד..
כל כך הרבה דברים! אפילו הורים לא מצליחים למלא את כל צרכי ילדיהם. אז למה שאדם בוגר, שמן הסתם יש לו צרכים משלו, יוכל או ירצה בכלל לעשות את זה?
כמובן, שחלק מהצרכים שלנו מתמלאים במערכת היחסים. וטוב שכך, לאהבה יש דרכים נפלאות לגרום לנו לרצות למלא אחר הצרכים של האחר ולהינות מכך… אבל גם זה, מתקיים בעיקר כשמערכת היחסים מאפשרת את זה. ותלוי בעיקר בנכונות של הפרטנר.
וגם אם הצרכים שלי מתמלאים עכשיו, מה מבטיח שהם לא ישתנו בעתיד? או יותר מזה- שהפרטנר שלי, שמן הסתם מתפתח ומשתנה גם הוא, יפסיק או לא ירצה למלא צרכים אילו?
הדבר הבטוח ביותר בחיים הוא השינוי, וכשאנו חושבים על זה במונחים כאילו, של שינוי מתמיד של בני הזוג, כל רעיון הזוגיות הרומנטית של "חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתמוטט כמו מגדל קלפים.
ובכל זאת, יש בנמצא מערכות יחסים מתמשכות, נפלאות, מאושרות ומלאות אהבה. אני פוגש זוגות שכאלה על הדרך, ומגלה שכמעט תמיד הן מאופיינות בבגרות ונדיבות של בני הזוג, קודם לעצמם ולאחר מכן לעולם.
תהיה זו זוגיות שבה השינוי אפשרי ואפילו מתקבל בברכה. אולי זה נראה מבחוץ שכל הצרכים של בני הזוג מתמלאים במלואם, אך בד"כ, כשנציץ פנימה אל הקרביים של אותה זוגיות, נגלה שבני הזוג דווקא לא מצפים ממערכת היחסים להיות המענה לכל השאלות.
אז מה עם הצרכים שלא מתמלאים במערכת יחסים שכזו?
ובכן, התשובה לכך פשוטה, אך קשה לעיכול.. את הצרכים הללו עלינו לנסות ולמלא בעצמנו. ולהוריד ממערכת היחסים ומהפרטנר שלנו את העול המכביד של סיפוקם.
וכן, יהיו גם צרכים שלא יתמלאו. וכן, זה לא נח. זה ידרוש מאתנו ממש להתפתח, ואולי אפילו להתאמץ.
וכן, זה יכול לגרום לאכזבה, למרמור ולתסכול. לפחות בהתחלה, עד שההבנה שהפרטנר של לא פה כדי להיות הורה שלי, נופלת למקומה. ושיש לו מסע מאתגר משל עצמו לעבור.
שכן, כבני זוג, מי אנחנו? ראשית עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הזו, ולהיזכר בהעובדה המביכה, שאנו בסה"כ שני זרים, שנפגשו במקרה והולכים כברת דרך יחדיו.
ומאיפה צמח בנו הרעיון המוזר שאנחנו יכולים לדרוש את כל הצרכים שלנו זה מזו?
אפילו את הילדים שלנו אנו מנסים ללמד שהם לא יכולים לקבל את כל מה שירצו. למעשה, זה חלק חשוב מתוך תהליך ההתבגרות של כל ילד. דחיית סיפוקים. אז כיצד אנחנו כבוגרים דורשים זאת ועוד מאדם זר?
זו אולי סטירת לחי לרומנטיקה. אבל הזוגיות הטנטרית מעולם לא הבטיחה שנקבל את כל צרכינו מאדם אחר. להיפך. הרעיון הוא קודם שכל אחד מהצדדים ידע להיות בלבדות שלו באהבה. כשהוא יודע למלא את הצרכים שלו. ורק לאחר מכן. כשהוא "שמח בחלקו" . הוא יכול להפגש עם פרטנר. שגם הוא "שמח בחלקו".
כששני אנשים שמחים בחלקם, שיודעים להיות בלבדות שלהם נפגשים. הם יוצרים שדה של אהבה. שדה ללא התניות או צרכים "שחייבים" להתממש. זהו שדה שמאופיין בהרבה מרחב אישי, חופש ונדיבות כלפי הפרטנר.
"אהבה שאינה תלויה בדבר"
וכפי שאמרו חז"ל: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר – בְּטֵלָה אַהֲבָה, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם".
באהבה, סוג'יי.