להאיר את החושך / סוג'יי

לטנטרה אין קונספט, אין לה "הסתכלות" על החיים, אין לה רעיונות לגבי איך החיים אמורים להתנהג. ההתבוננות בחיים היא "כפי שהם" (As is). מבלי להכניס את תפיסות העולם שלנו ביננו לבין העולם והחיים.

מכיוון שברגע שהמיינד מתחיל לפרש את העולם ולשפוט את ההתנהלות שלו, מתחיל בלבול גדול. שבו אנחנו כבר לא יכולים להבחין, מה אמתי ומה לא.

השאלה שנשאלת מיד, היא כיצד ניתן להתנהל בעולם מבלי המיינד?

והתשובה היא כמובן שאי אפשר. המיינד שלנו משרת אותנו בדרכים נפלאות ומיוחדות. המיינד מנסה להבחין ולחזות מה יהיו תוצאות של פעולה מסוימת, על סמך המידע שהוא הולעט בו: ההתנסויות שלנו בעבר ומלמידה ומההתנסות של אחרים. מידע שיכול להציל חיים מצד אחד, אולם מצד שני, פעמים רבות מקבע אותנו בדרך פעולה אחת ומצמצם לנו את חופש הבחירה שלנו. ואפילו גורם לנו לחזור על טעויות של אחרים.

לכן, תפיסה טנטרית פירושה, להתבונן על העולם, מבלי לחשוב אם מה שאנו עדים לו, הוא טוב, או רע. פשוט להסתכל על מה שיש.

הטנטרה אומרת "כן" לכל דבר. ולפני שאתם שואלים את עצמכם איך לכל הרוחות אפשר להגיד כן לכל, מבלי לפגוע ולהיפגע, צריך להבין מה אומר ה"כן" הטנטרי.

ה"כן" הטנטרי, הינו הסכמה למה שיש. ולכן הוא יכול לכלול בתוכו צורות שונות של מופע. כולל הסכמה וכולל ..התנגדות.

כלומר, גם כשאני אומר "לא" למישהו או משהו, אני יכול להיות ב"כן" פנימי. בקבלה ובאהבה לסיטואציה.

קל להגיד, קשה ליישם..

ולכן, התרגול הטנטרי, דורש התמסרות וקבלה, יותר מאשר רצון לשינוי. שהרי הרצון לשינו בעצמו- הוא בעצמו יוצר בנו מתח וכיווץ שלא מאפשר לנו להיות ב"כן". ולכן משול למצב של התנגדות, כלומר גורם לנו להיות ב"לא" למה שקיים.

התרגול הטנטרי העמוק ביותר אינו מעשה האהבה או המיניות כפי שרוב האנשים נוטים לחשוב, אלא בלמידת היכולת להתבונן על דברים ללא שיפוט ולהגיד "כן" לכל מה שקיים.

הרבה תורות רוחניות אחרות אומרות את אותו הדבר בדיוק, ועם זאת, מתווים את הדרך ל"נכון" ו"לא נכון". וגם אם הן מצליחות להימנע משיפוט ברוב התחומים, הרי כשזה מגיע למיניות – ישנו גינוי עמוק, או לכל הפחות התעלמות זהירה.

מכיוון שהטנטרה עוסקת בחיים עצמם, והחיים עצמם מתחילים במיניות . שהיא בדרכה- מודחקת ומגונה (כלומר יש לנו מלא "רעיונות" על מיניות, ביטוי מיני, התנהגות מינית וכו'). הטנטרה עוסקת בה בצורה מיוחדת. והולכים בדרך הטנטרה, מלמדים את עצמם לפתח גישה רפויה מאוד כלפי מין ומיניות. כך שככל שהמתרגל נהיה רפוי יותר, המיניות עצמה נהיית רפויה יותר.

עבור אילו שהיו עסוקים מלהתרחק ממניות ולגנות אותה או את עצמם. תהיה זו התקרבות בטוחה ואוהבת והם יהפכו מיניים יותר. בעוד אילו שהיו "אובססיביים" לגבי מיניות, יגלו רגיעה עמוקה, עם כל המשתמע מזה בזמן מעשה האהבה.

מעשה האהבה עצמו, הופך להיות דרך נפלאה לנסות את ה"נו-מייד". שכן, עיסוק בריא במיניות, מעלה בנו אנרגיות חיים של עוצמה, תחושת ראויות, אהבה עצמית, ומכאן, היכולת להתבונן על הדברים מנקודת מבט רפויה יותר. ובו זמנית, להיות עסוקים פחות במה שאחרים חושבים עלינו, כלומר להיות יותר אוטנטים.

ברובד נוסף- אנרגטי- המיניות מתחילה לנוע בגוף ויוצרת שטף של זרימה אנרגטית. שהיא בתורה מטלטלת ומעסה את כלל הגוף, כולל אזורים חסומים אנרגטית.

זו הסיבה, שסשן טנטרי, כולל בתוכו הרבה יותר רגשות ובטווח רחב יותר ממה שאנשים מדמיינים. שכן, כדי שהאנרגיה תנוע בגוף הצורה חלקה, אנו "נאלצים" לפנות רגשות מודחקים כגון כעס, בושה, כאב פחד ועוד.

רגשות שעולים בעוצמה רבה ואנו לומדים לתת להם פשוט להיות..

לכן, ניתן לומר, שתרגול מדיטטיבי שיאפשר לנו התבוננות רפויה. הוא התרגול הטנטרי הכי בסיסי.

אם כך, האם להתחיל ממדיטציה?

התשובה היא שכדאי להתחיל ממה שמרגיש נכון. אדם שנמשך לתרגול המיני, יתחיל ממנו, ואדם שנמשך למדיטציה, יתחיל ממנה. אך אם הזמן, היכולת גדלה וצומחת לכיוון השני- ובסופו של דבר, המיניות והמדיטציה הופכות שלהיות שוות ערך בקדושתן ובארציותם.

ההתבוננות הטנטרית הייחודית, ואמירת ה"כן", אינה מתמצה בהתבוננות בעולם החיצוני בלבד, להיפך. אנו מתבוננים פנימה ולומדים לזהות את החלקים ה"אפלים" שלנו.

החלקים האפלים, הינם צדדים בנו שאנו לא מקבלים, (אילו כלל הצדדים שלנו-בגוף, באישיות, ברגשות ובתפיסה העצמית שלנו). צדדים שלא זוכים לאהבה או להכרה ובדרך כלל אנו מנסים להסתיר אותם, במודע או שלא במודע.

כמובן, שככל שאנו מסתירים אותם, הם משפיעים עלינו ועל חיינו יותר, אנו מאבדים אנרגיית חיים יקרה בניסיון להילחם בהם, במקום לגייס אותה לטובת האהבה.

בנוסף, חוסר היכולת שלנו לקבל את החלקים הללו, גורמת לנו "להשליך" את חוסר האהבה הזו החוצה, על אחרים ועל העולם, ובכך לחבל ביכולתנו לראות את הדברים כפי שהם. ובאופן כללי, גורמת לנו להרגיש שיש "בעיה" עם העולם.

התהליך של גילוי הצדדים האפלים, מתן חופש להרגיש, לנשום, להיות כפי שאני, משולה בטנטרה לתהליך של הדלקת אור במרתף חשוך. אט אט, החלקים כולם, האהובים והלא אהובים, מתקבלים מחדש בסך הכללי, והפיצול הפנימי התמידי נעלם.

תופעה זו, כשמגיעה לשיאה- נקראת "הארה".

אז לכבוד חנוכה, חג האור. שנחגג בתקופה שבה האפלה ארוכה והיום קצר.

נשיר הפעם-

"באנו חושך לחבק.."

ואולי נוכל להבחין במשהו מרפה בפנים, איזה חלק מקבל אור ואהבה וסליחה, ונרגיש קצת יותר מוארים..

שלכם,
סוג'יי